מחשבות בקשר ליצירותיי כמיהה
"לא תיתכן אמנות בלא מורשת"..... אלבר קאמי
היצירה מבטאת כמיהה למקום שהיה כאן פעם, לפני זמן לא רב, מקום שהכול אפשרי ועטוף בחלום. כמיהה, אף אם לא התגשמה, מוליכה אותנו למקום טוב בתוכנו, למקום של דיבור עם האני הפנימי, למקום של אהבה לאני החולם והמעז.
ביצירות אלה יש לי שיח עם הנוף.
את הראשונה הלחנתי בהשראת "שדות שבעמק" (1950), מילים: לוי בן-אמיתי,
לחן:אפרים בן-חיים. השנייה בהשראת "אגדה", מילים: יעקב פיכמן,
לחן: חנינא קרצ'בסקי והשלישית בהשראת "עוד שׂדִי פורח,"
מילים: פניה ברגשטיין, לחן: דוד זהבי.
זוהי יצירה בעלת זהות מוזיקלית מרחבית המקיימת ניידות פנימית ודיאלוג מפרה בין מזרח ומערב. המזרח והמערב אינם מנוגדים אלא מתמזגים באופן שווה זה בזה ויוצרים זהות מוזיקלית רב קולית.
הקשר של היצירה לשיר העם אינו נובע מגעגוע לעבר אלא מכמיהה להלימה רוחנית, כמיהה לתמימות שהיא אם הקשר האנושי ומעלה מחדש את טעם הילדות הנשכחת אשר בה, כמו שאומרת רִנה ליטווין,
'מריח הלימון כמו לימון, הפרחים
נותנים את ניחוחם והעולם גובר על סתמיותו. עולם שהחיים נפגשים בו עם פשרם'.
אין זו נוסטלגיה.
זהו חיפוש אחר משמעות ועומק בחיים.
זה לא להתפתות למובן והזמין הנראה מעל פני השטח.
זה להיות ציידת של הצלילים הסמויים מן האוזן.
זה להיות קשובה לרוח וליצור כבת המקום המבעבע הזה.
לתת לנימים אתניים שונים מוצא ביצירה הקלאסית.
להיות פלורליסטית ובעלת יכולת לחיות עם ריבוי משמעויות.
שרה שהם
ספטמבר 2007
